כותב המאמר: שמואל קרמרמן
תהליך הבריאה מתגלה מהנסתר של הלא-כלום אל קיום גלוי של מציאות הודות לרצון הפשוט שעולה בפני הבורא ושגורם לכל להתהוות באופן מיידי וללא שהות, בבחינת "רצה ונתהווה". עצם התעוררות "הרצון הפשוט" לכשעצמו מספיקה כדי לחולל את מעשה הבריאה. אין תהליכים של התעמקות במחשבות, התלבטות בין חלופות, וכדומה. הבריאה יוצאת לפועל מפני שהבורא רוצה - ותו לא.
מבחינתו של האדם הנברא, סביר לחשוב, שאם הבריאה נעשתה הודות לרצונו הפשוט של הבורא הרי שצריך היה שכל כולה תצא על הצד הטוב ביותר ותבניתה תהא מושלמת, באופן שרק האלוהים מסוגל לברוא. אך האם הבריאה שמתגלית לעיני האדם הינה באמת מושלמת, ללא רבב והטובה ביותר שניתן לחלום עליה? כנראה שלא. עולמנו הפיסי מלא פגעים, צרות, חוליים ומכאובים, מלחמות, וכו', ובודאי שאינו משביע שום רצון. כיצד נסביר זאת? מהי הסיבה לחוסר השלמות בבריאה עד כדי פקפוק ביכולת הבורא לברוא "כרצונו"?
חוכמת הקבלה משיבה, כי הבריאה נוצרה שלא דרך הפעלת "הרצון האינסופי" של הבורא ולכן אינה מלמדת על יכולותיו העצומות שהיו מסוגלות להתגשם בבריאה עד שהייתה נעשית לכלילת השלמות. הרצון שמנהיג את התחוללות הבריאה הינו "רצונו המוגבל" שמורה על צמצום הרצון האינסופי לצורך התמקדות בתכלית מוגדרת ומוגבלת מראש. זאת כדי להעמיד את הנבראים שבתוכה בפני מטרה נשגבת שיש להתאמץ מאד כדי להגיע אליה.
כדי להבין את האמירה, כי הבריאה לא נבראה במלוא יכולתו של הבורא ועל כן מה שמשתקף ממנה אינו מורה אלא על חלק זעיר מיכולותיו האינסופיות, נבחן את התייחסותנו וידיעתנו לגבי יצירה מפוארת, מפורסמת וידועה אחרת - הקולוסיאום שברומא. זהו מבנה קדום שמוכר היטב לכל תייר שביקר עתיקות רומא. מי שטרם ביקר שם, מראה הקולוסיאום הרומי מוכר מתמונות, סרטים, צילומים, אינטרנט סרטי קולנוע וכו'. כעת נשאל: האם ממראהו של המבנה, מפואר ומרשים ככל שיהיה, ניתן להסיק על מלוא יכולת הבנייה של המתכנן או של האדריכל שהקים את הקולוסאום? התשובה לכך שלילית. אנו יכולים להסיק ממראה הקולוסאום רק על הכוונות והמטרות על פי הצורה והאופן שבה המבנה מתגלה לעינינו: הכוונה היא להרשים את מי שמתקרב אליו או נכנס בשעריו, ליצור תחושת של כבוד ויראה לגודלו וליופיו של הקולוסאום ומכאן להבין ולעכל את גדולתה של האימפריה הרומאית ועוצמתה האדירה. האם מההתרשמות לגבי הקולוסיאום ניתן ללמוד על מתכנן ויוצר הקולוסאום עצמו? האם ניתן לומר, כי מבנה זה מהווה את שיא יכולתו של האדריכל? והאם מי שתכנן אותו לא יכול היה לבנותו בצורה אחרת? איננו יודעים לענות על כך, מכיוון שמבנה הקולוסאום מלמד אותנו רק על יכולות התכנון והבניה בהתייחס אל התוצאה הגלויה והנראית לעין (ליתר דיוק, חורבות הקולוסיאום) אך לא על יכולותיו הכלליות של המתכנן ושל הבונה. איננו יכולים לדעת, האם לא היו יכולות גבוהות לאין ערוך, שכלל לא באו, מסיבות כאלו או אחרות, לידי ביטוי בבניית הקולוסאום. כל מה שאפשר לומר הוא, כי האדריכל שתכנן את הקולוסאום ומי שבנה אותו הקולוסאום עשו זאת תוך שימוש בחלק מיכולותיהם, כפי שרצו, על מנת להתאים את המבנה לדרישות שנקבעו ולפי התכלית שלשמה נוצר.
הוא הדין בהיקש לגבי יכולתו השלמה של הבורא לפי מעשה הבריאה. הבריאה כתוצר אינה משקפת את מלוא רצונו של הבורא ובוודאי שלא את יכולותיו האינסופיות. היא מתגלית באופן שמורה על הרצון המוגבל של הבורא לצורך עניין זה - בריאה חסרה ובלתי מושלמת. אין במרכיבי הבריאה, כפי שמתגלים בחוכמת הקבלה, להורות לנו על כישוריו ויכולותיו המושלמים של הבורא אלא שכנראה ישנן סיבות חבויות לכך שיצאה לקויה ופגומה מראש ושהיא זקוקה להתערבות הנבראים על מנת שיתבצע בה "תיקון".
ולא רק זאת, מכיוון שאיננו יכולים להסיק מהמוצר על היוצר, אין אנו רשאים לטעון שבריאה מוגבלת מקורה ביוצר מוגבל או שהבורא שגה ברצונו בעת שקבע כי כך תיעשה הבריאה. כל שניתן לשער הוא, שהבריאה משקפת את רצונו "המוגבל" של הבורא "לעת עתה". כלומר, האלוהים הגביל וצמצם בכוונה את רצונו לגבי צורתה של הבריאה בכוונה מראש לאפשר לנבראים לפעול בדרך האמונה, לסלק מתוכה פגמים ולהביאה לידי הטבה ולשלמות כפי "שעלה ברצונו הפשוט".
חוכמת הקבלה מסבירה, בתבונה רבה, כי הבריאה נעשתה באופן שתהא תפורה לפי מידות הנבראים ולאו דווקא כמותאמת אל רצונו ויכולותיו האינסופיים של הבורא. אילו הבריאה הייתה נעשית כרצונו המלא של הבורא היא הייתה מושלמת וללא פגם אך לנבראים לא היה כל תפקיד בתוכה אלא היו נמשלים לאורחים שבאים לברך ולסעוד אצל בעל היכולת אך אין להם משלהם להחזיר טובה תחת טובה וההרגשה הפנימית, בסיכומו של דבר, היא דווקא שלילית, כמו של בושה, השפלה וחוסר ערך עצמי.
מכיוון שהבריאה נועדה להיות מותאמת אל הנבראים שבה, היא מתחוללת ברצון מוגבל ולא ברצון אינסופי, היא יצאה פגומה, בלתי שלמה וטעונה תיקון על ידי הנבראים. רק בבוא "קץ הימים" כשהבריאה כולה, תגיע לכלל תיקון מלא. ישיג הנברא, האדם, את ייעודו ויזכה כתגמול על פועלו לשפע הטוב המובטח על ידי הבורא. יגשים את תכלית קיומו בעולם הזה.
כדי להבין את החשיבות הרבה והחוכמה שבהתחוללות הבריאה דווקא לפי יכולתו, תפיסתו ומקומו של האדם, הנחשב כנזר הבריאה, בתוכה - ולא לפי רצונו ויכולתו האינסופיים של הבורא, נמשיל את מעשה הבריאה ללימוד שפה זרה. ידוע, שהמורה עצמו חייב להכיר את השפה על בוריה ולהיות מסוגל להשתמש בה ללא כל מגבלות. אולם, בבואו ללמד תלמידים הוא מתאים את דרך הלימוד וקצב הזרמת הידע אל יכולת הכיתה כקבוצה ואף לכל תלמיד בנפרד. שהרי, אילו היה המורה מלמד באופן שמפגין את מלוא שליטתו בשפה, אזי היה מגלה אל כל יכולתו וכתוצאה מכך, אף אחד מהתלמידים לא היה מסוגל להבין אותו או ללמוד ממנו. על כן, כדי להגיע ללימוד נכון ומתאים, המורה מתכנן ומפעיל שיטת לימוד בגישת "היכולת המוגבלת". זאת בהבנה, כי בתחילת הלימוד יכולת להבין את השפה הינה מצומצמת למדי ויש צורך להקנות ידע באופן הדרגתי המותאם אל כישורי התלמידים ומידת ההסתגלות לשפה החדשה. ככל שהתלמידים שולטים יותר ברזי השפה, כך מרחיב המורה את יכולתו ומציג לפניהם אפשרויות נוספות ומאפשר להם לשכלל בעצמם את יכולת הביטוי בקריאה. בדיבור ובכתיבה. במעשה הבריאה, כמו גם בלמידת שפה, הזמן הינו מרכיב חשוב בהבנה ובתפיסה של המידע. מכיוון שהנברא הינו בחזקת הלומד, שאמרו לחקור את הבריאה על מנת לתקנה, הבורא מתאים את הקצב והאופן שבו היא מתגלית לנברא גם אל מרכיב הזמן, כפי שקיים בעולמנו הגשמי וכדברי האמרה "הכל בא עם הזמן...".
מכיוון שהאדם נברא "בצלם" הבורא, עולה השאלה - האם גם באדם קיים תהליך מעבר מיידי שבין הרצון לבין הביצוע לפי "רצה ונתהווה"? האם קיימים תנאים שבהם אדם רוצה משהו ורצונו מתממש לאחר יד? הייתכן שבעולמנו גשמי ישנו תהליך שבו הרצון וביצועו הינם מידיים מבלי שנצטרך לעבוד כדי לחבר ביניהם?
סביר ששאלה כזו יכולה להוביל אל מושגים מהסוג של "דמיון מודרך", "חשיבה חיובית", "קיום משאלות", "הסוד", או "ניסים" אשר עוסקים בקשר שבין המחשבה לבין שינוי המציאות או להזכיר גישות מאגיות משונות שמתיימרות להשפיע על המציאות... אך לא לזאת הייתה הכוונה. השאלה כאן עוסקת במשהו בסיסי שאולי מצוי בכולנו אך מכיוון שהוא כל כך אופייני ומוכר, איננו מצליחים לזהות אותו ולכן אנו מתקשים במציאת התשובה.
התשובה לשאלה שהוצגה הינה חיובית. גם באדם קיים העיקרון של "רצה ונתהווה" באופן מפליא שאינו מפוענח עד סופו. נציג דוגמא: אם נשאל מישהו "מהי השעה?", הסיכוי הוא, שאם יש לו שעון והוא יודע לקרוא אותו, אזי יהיה מסוגל לתת תשובה מיידית, מדויקת וללא כל בעיה. מדוע? כי האדם מוכן ורוצה לתת תשובה. כל מה שהוא עושה הינו להסתכל על השעון, למשך חלקיק שנייה, ולענות ללא מאמץ. האם האדם המשיב, מודע לגבי המכלול העצום של פעילויות פיסיולוגיות, חשמליות, ביוכימיות ואחרות שהתחוללו בגופו בעת שגילה רצון להשיב על השאלה? התשובה כמובן שלילית. כל אותם אלפי התהליכים שקרו בגוף תוך פרק זמן זעיר ושנועדו למלא את "הרצון" התרחשו כהרף עין וללא מעורבותו המודעת של האדם עצמו: האוזן שומעת את השאלה, הראש מסתובב לכיוון היד, העין מביטה לעבר השעון, בתיאום עם היד שמבצעת באופן הרמוני תנועת הזזה כדי לאפשר לקרוא את הכתוב בבירור, העין קולטת מידע, מעבירה שדרים למוח, המוח מכוון את מנגנוני הקשב, הזיכרון, הברירה וההשוואה תוך התעלמות מגירויי סביבה אחרים ומפעיל תהליכים קוגניטיביים מורכבים שקשורים בהבנה, פענוח נתונים, סריקה במאגרי הזיכרון וכו'. מחזור הדם מואץ, יש הגברה בהספקת חמצן לכיוון העיניים, הידיים ומתרי הקול. מערכת העצבים פועלת באופן ממוקד, קצב האדרנלין עולה מעט, השרירים מפעילים את הראש, הידיים, התנוחה, מיתרי הקול וכו', והכל נעשה כדי להכשיר את השואל לענות מה השעה...
האם האדם מודע או מתערב בתהליכים אלו? מסתבר, שהוא אינו מודע למתרחש וכל אותם אלפי התהליכים הביוכימיים והחשמליים, שתורמים לביצוע המטלה ומתן התשובה לשאלה: "מה השעה", מתבצעים באופן עצמאי וללא התערבות האדם. ומהו הדבר הפנימי שהפעיל את הכל? הרצון לענות. למרבית הפלא, רוב הפעילות הגופנית השוטפת הינה בלתי מודעת. גם זו המודעות שנועדה לשרת את ההכרה שבנו ולמלא את רצונותינו הינה בלתי מודעת בעיקרה. אפילו המודעות שבנו לשינוים בסביבה היא בעיקרה תוצאה של התגשמות הרצון "לשים לב אל..." ואף זו מתבצעת, במרבית המקרים, כאילו מעצמה וללא עירוב של מודעות או מאמץ חושי שמורגש על ידינו.
אם נבחן לעומק את העניין נגלה, כי מרבית הפעולות שנועדו למלא את רצונותינו, הגלויים והחבויים, ושמכוונים אל ביצוע פעולות יומיומיות, התאמה אל הסביבה החיצונית, יצירת תקשורת משופרת עם הסביבה, וכו', הן כאלו שאינן דורשות חשיבה רבה ומתבצעות במהירות ובאופן "אוטומטי" ללא כל צורך בהתערבותנו המודעת. יתר על כן, הדבר נכון גם לגבי פעילויות קוגניטיביות מודעות בהחלטת ומורכבות כמו דיבור, כתיבה, נגינה, נהיגה ועוד. למעשה, הכלל של "רצה ונתהווה" פועל גם על כל אותם תהליכי האימון וההכשרה המורכבים שעברנו במהלך חיינו, כדי שנוכל להגיע למצב של ביצוע "אוטומטי" לפי רצוננו וללא מתן תשומת לב מיוחדת לפעילות שנוצרת מכוח הרצון.
ההתייחסות שלנו אל "הרצון" שעלה בפני הבורא אפשרית משני היבטים שונים: של הבורא ושל הנברא. מבחינת הבורא, עליית הרצון היא לפי "רצה ונתהווה" כלומר, אין הבחנה בין "רצה" לבין "נתהווה" הכל נעשה ביחד ובאופן שלם ומלא. במקרה הייחודי של "הבריאה" רצון הבורא מוגבל בכוונה מראש והשלמתו מתבצעת באופן מיידי מלא, במקשה אחת ללא שלבים או הבחנות כל שהן. לעומת זאת, מההיבט של הנברא, הרצון האלוהי נתפס לפי מה שמכונה בשם "מחשבת הבריאה". כלומר, רצון הבריאה נתפס כאילו היה מפורק לשלבים ולחלקים, באופן שמתואר תהליך מחשבתי, מהתכנון ועד לביצוע. הסיבה לכך נובעת ממוגבלות התפיסה האנושית שפועלת רק דרך האנליזה והסינתיזה. קרי, פירוק למרכיבים, איתור גורמים ראשיים וגורמי משנה, חיפוש וזיהוי קשרים, בניית מפרטי תהליכים, קישור בין סיבות ותוצאות והצבת הכל בסדר הגיוני ובר-הבנה. לכן, מה שקרוי "רצונו הפשוט", במשמעות של רצונו היסודי והעמוק של הבורא, הופך לפי הבנת הנברא, לתהליך מורכב שמכונה "מחשבת הבריאה". זו דרך ההבנה של האדם, שמבחינה בין הרצון לבין ההתהוות שבאה בעקבותיו, ושמנסה לחקור כל דבר בנפרד.
כהשלמה לרצון החד פעמי של הבורא לחולל את הולדת הבריאה לפי "רצה ונתהווה" קיים, לפי חוכמת הקבלה, גם רצון הבורא להמשיך את קיום את הבריאה ולשמר אותה כמציאות מתפתחת שבה פועלים הנבראים למען תיקונה. מכאן, שהכוונה בקוד "רצה ונתהווה" אינו רק להתחוללות הבריאה כי אם גם לקיומה כמציאות. הכלל הוא, שכל עוד הבורא רוצה שהבריאה תתקיים, היא ממשיכה להתקיים. ברגע שיתבטל רצונו של הבורא לקיים את מציאות הבריאה, מיד תתבטל הבריאה ותיעלם מציאותה. מציאות הבריאה, על כל מגוון העולמות, הספירות והנבראים שבה, תלויים ועומדים בהמשך הקשר שבין התהוותם לבין רצון הבורא. גישה זו מדגישה את הקשר הרוחני המתמיד שבין הבורא לבין הבריאה והצורך המתמיד במתן תשומת הלב מכיוונו של הבורא למעשה הבריאה, בדיוק כמו בין אם לתינוקה הרך שזה עתה נולד. אך בניגוד אליו, קיום הבריאה הוא תלותי באופן רציף, מתמיד וללא שינוי ברצון "השגחה העליונה" כתנאי לחיים.
בעוד שרצון הבורא - החלקי או המלא - מתהווה מיידית, תוצאת הרצון תישמר כל עוד הרצון הפשוט נשמר והבורא ממשיך להשגיח על הבריאה. על כן, לכל דבר בבריאה יש התחלה וסיום שקשורים בקיום או בדעיכה של רצון הבורא ורק הוא יודע וקובע את מהות התחילה והסוף. על כן, שום דבר בבריאה אינו אינסופי אלא הכל הינו סופי ומוגבל. ומכאן אנו למדים, כי הרצון הפשוט לברוא בריאה הינו בחזקת "מוגבל" גם מבחינת משך זמן קיומה של הבריאה לכשעצמה.
"מוגבלות" רצון הבורא לברוא בריאה מתגלית בכמה מובנים: אי שלמות הבריאה, בכוונה תחילה כדי לאפשר תיקונה על ידי הנבראים, וקיצוב זמן קיום הבריאה באופן שיש בה הבריאה מוקצבת תחילה וסיום והיא אינה אינסופית כבורא עצמו. שתי ההגבלות הללו מוליכות למסקנה, כי משך התיקון אינו מותנה ברצון הנברא, כי אם בהקצבה מראש של משך קיום הבריאה. כלומר, על האדם לעמוד בלחץ ההקצבה של זמן מוגדר מראש (לפי האמונה - כששת אלפים שנה, אם כי ישנם פירושים שונים למשך זמן זה שאינו ברור) ובדרישה מכוונת של הבורא "ובחרת בחיים ובחרת בטוב" שמשמעותה היא, כי האדם חייב למלא את ייעודו ולמלא את תכליתו בבריאה.
מכיוון שרצון הבורא הינו "אינסופי", אין אנו יודעים עליו ולא כלום זולת מה שמתגלה מתוכו והוא הרצון המוגבל (הממוקד והמצומצם) להתחוללות הבריאה. יחד עם זאת ייתכן, כי בתוך הרצון האינסופי חבויים אינספור רצונות "מוגבלים" נוספים ורבים שכל אחד מהם מכוון לפי תכלית אחרת, אולם, על אלו אין אנו יודעים מאומה כי הם נסתרים מאתנו לעד, וחוכמת הקבלה אינה עוסקת בם.
